<h1>תניא רבתי סימן פ"ה</h1>
<h2>דף כט:</h2>
ולולבין הגדילין בבתי ע"ז רשאין לצאת בהן. והא דתנן של אשירה. ושל עיר הנדחת פסול. איתוקמא באשירה דמשה דבת שריפה היא. דכתיב (דברים י"ב) ואשריהם תשרפון באש. שהאילן עצמו נעבד לשם ע"ז והוי דומיא דעיר הנדחת דכיון דלשריפה קיימי כמאן דשריפו דמו וכתותי מיכתת שיעורייהו. והא דגרסינן בחולין פרק כיסוי הדם של ע"ז לא יטול ואם נטל [לא] יצא. אית דמפרשי לה באשירה דמשה. דומיא דעיר הנדחת. ואית דגרסי התם של עיר הנדחת לא יטול. ואם נטל לא יצא. כך מצאתי בספר שבולי הלקט.
<h2>דף ל.</h2>
תנן התם לולב הגזול והיבש פסול. איתמר נמי אמר ר' יוחנן יבש פסול לפי שאינו הדר. גזול פסול. משום מצוה הבאה בעבירה. ואפילו מיום ראשון ואילך פסול. וכן מצאתי בשם רב פלטוי גאון ז"ל שפסק כרבי יוחנן דגזול ויבש פסולים אפילו ביום טוב שני. אבל בשם רבינו ישעיה ז"ל מצאתי שפסק שאפילו גזול כשר ביום טוב שני. ובעל עשרת הדברות ז"ל כתב ביום טוב שני לא שנא יבש ולא שנא גזול. מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול ויוצא ביבש. וכל שכן בשאר פסולים שכשרים ביום טוב שני בכל ארבעה מינים. ירושלמי [פ"ג ה"א] יבש פסול. על שם (תהלים קט"ו) לא המתים יהללו יה. ירושלמי. [פ"ג ה"ו] כל הפסולין אינן פסולין אלא ביום טוב ראשון. ובשעת הדחק שאינן מצויין כשרין לכתחלה אפילו לרבנן. כדתניא כולן כמושין כשרין. יבשין פסולין. ר' יהודה אמר אף יבשין כשרין. ואמר ר' יהודה מעשה בבני כרכים שהיו מורישין לולביהן לבני בניהם. אמרו לו אין שעת הדחק ראיה. ולא אמרו לו שלא ברצון חכמים הן עושין. ש"מ לדברי הכל ארבעה מינין כולם יבשין מותרין בשעת הדחק. ובבלי כתב. לולב יבש כשר בשעת הדחק, ולא שאר מינין. ומסתברא דאין חילוק בין לולב לשאר מינים. דכי פליגי ר' יהודה ורבנן בארבעה מינין. כדקתני כולן כמושין כולן יבשין ואמר פסולין. ופסולין שהן משום ע"ז או שאינו ראוי לאכילה. פסול אפילו ביום טוב שני. ויום טוב שני מותרין לכתחלה בשאר פסולין. אבל מין אחר פסול אפילו ביום טוב שני, דזימנין דאיכא אתרוג ואתי למסרך. כל זה מלשון בעל עשרת הדברות ז"ל.
<h2>דף לא.</h2>
וארבעה מינין הללו אין מוסיפין עליהן. ודוקא בלולב ואתרוג. דבלולב דרשינן כפת חסר וי"ו דמשמע אחד ולא יותר. ובאתרוג נמי פרי עץ הדר כתיב. פרי אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה פירות. אבל בהדס וערבה דכתיבי בלשון רבים יכול להוסיף כרצונו. כמו שכתבתי למעלה בענין הדס. ולא נתנו חכמים שיעור שלשה הדסים ושתי ערבות לומר דוקא שלשה הדסים ושתי ערבות ולא יותר. אלא שלא למעט מהם. אבל אם רצה להוסיף מוסיף. ואע"פ שהדס וערבה נאגדין יחד עם הלולב. אתרוג אינו נאגד עמהן. כדתניא רבי אליעזר אומר יכול יאגדם כולם כאחד. אמרת וכי נאמר פרי עץ הדר וכפות. והלא לא נאמר אלא כפות תמרים. כלומר שהוי"ו מוסיף על ענין ראשון. ונאמר פרי עץ הדר לחוד. כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל. כולן כאחת. שהרי הוי"ו מערבתן כולן כאחד.
<h2>דף לא:</h2>
נקטם ראשו פסול. הם העלין של מעלה המחוברים בראש השדרה. אם נקטם אותו העלה העליון הרי הוא כבעל מום ופסול. אבל בעל עשרת הדברות ז"ל כתב. ומסתברא נקטם ראשו. לא שנקטם קצת מן העליונה אלא שנקטם ג' עלין עם השדרה ונגע בשדרה. וכן נקטם ראשו דהדס וערבה שאינן חסירות העלה. אלא חסירות הראש. ודוקא נקטם פסול. אבל אם נסדק כשר, כלומר שלא נתפרדו העלין לכאן ולכאן. אבל אם נסדק ועביד כהמניק. כלומר שנתפרדו העלין לכאן ולכאן פסול. לולב קווץ. כווץ. סדוק. דעביד כהמניק. עקום. דומה למגל. פסול. קווץ. פירוש שעלו בו קוצים על השדרה ובעינן (משלי ג') דרכיה דרכי נועם וליכא. כווץ. שהעלין שלו כווצין. עקום דומה למגל פסול. לא אמרו אלא שעקמומיתו לפניו. אבל לאחריו ברייתו הוא כך וכשר. ואם היה עקום מן הצדדין כלפניו דמי ופסול. נפרצו עליו פסול. נפרדו עליו כשר. ואמר רב פפא נפרצו דעביד כי חופיא. רבינו שלמה ורבינו אב"ן גיאת ז"ל פירשו. נפרצו עלין מן השדרה ואינן מחוברות אלא על ידי אגד. נפרדו, מחוברין הן במקצת אלא שנפרדו לכאן ולכאן כעין חרותא. ורב יהודאי גאון ז"ל כתב דעבידי הוצי כחופיא, דנפרדו דאיפרוד איפרודי ודומה לחרות כשר. ואין צריך לדבקו ולכפותן יחד. מצאתי בשם רבינו אב"ן גיאת ז"ל. נהגו העם לבקש לולב כפות ועומד שלא נפרדו העלין ומניחין אותן כשנפרדו. ואף על פי שלא ניטלה תיומתו. ובמקום שאין מצוי אלא נפרד ולא ניטלה התיומת כשר. ובעל עשרת הדברות ז"ל כתב. ומנהג להיות שלם בלי חסרון. אבל אם נסדקו העלין של שדרה כשר. כשלא ניטלה התיומת. ובעי רבא נחלקה התיומת מהו. מסתברא נחלקה ברוחב הלולב ומחובר ולא ניטלה. והתיומת הוא עלה שבו מתאים השדרה. תא שמע דאמר רבי יהושע בן לוי ניטלה התיומת פסול. אע"פ שלא ניטלו ג' עלין מראשו אלא התיומת לבדה ניטלה. הרי הוא כמו נקטם ראשו ופסול. מאי לאו הוא הדין לנחלקה. לא. ניטלה שאני דהא חסר ליה. ואיכא דאמרי נחלקה התיומת נעשה כמי שניטלה התיומת ופסול. והלכתא כלישנא בתרא. בין שלא ניטלה אלא התיומת לבדה. בין נחלקה התיומת ברוחב ב' עלין תאומים שעל ראש השדרה הרי הוא כנקטם ראשו ופסול. אבל נסדק באורך כשר. ודייק מינה מדקאמר הרי הוא כמי שניטלה התיומת ש"מ ניטל עלה שאינו תיומת כשר. ורבוותא פרשי תיומת היא גבא דהוצא דמתאים להו לב' צידי העלין ומשוו להו אחד. שכל אחת כפולה לשתים ותאומה מגבה, ואם נפרדו ההוצין זה מזה ועמד כל אחד ואחד כשהוא כפול לשנים והתיומת כולה קיימת כשרה. ואם נחלקה התיומת כאלו נפרצו עליה. ומשמע שעל כל העלין קאמר שאם נחלק אחד מן התיום פסול. אבל קבלתי מרבותי שאינו אלא ראש לולב. ופירש רבינו שלמה ז"ל ב' עלין אמצעיות והשדרה נחלקה זה מזה ונסדקה השדרה עם העלין שלמטה. וקא בעי לפירוש דרבוותא מכדי בנסדק מיירי למה לי לשנויי דבוריה לימא נסדקה התיומת מהו. אלא נסדקה לארכו. נחלקה לרחבו. כדמפרש בעשרת הדברות.
<h2>דף לב.</h2>
(תנו רבנן) כפות תמרים הוא לולב של דקל. כדאמר ליה רבינא לרב אשי ממאי דהאי כפות תמרים לולב הוא. אימא חרותא. בעינן כפות וליכא.
<h2>דף לב:</h2>
לולב שיש בו ג' טפחים כדי לנענע בו כשר. דהיינו ד' טפחים כדי שיצא שדרו של לולב מן ההדס טפח. ותניא שיעור הדס וערבה שלשה טפחים. ולולב ארבעה טפחים. כתב בעל עשרת הדברות ז"ל ושדרו ממתיבתא לולב צריך ט"ז אצבעות לכתחלה. כדי שיהא יוצא מן ההדס טפח.
תנו רבנן עץ עבות. עץ שהוא עבות. ד"א ענף עץ עבות. עץ שענפיו חופין את עצו. הוי אומר זה הדס. תנו רבנן קלוע כמין קליעה ודומה לשלשלת, זהו הדס. רבי אליעזר בן יעקב אומר עץ שטעם עצו ופריו שוה. ואי זה זה הדס. תנא עץ עבות כשר. ושאינו (עץ) עבות פסול. היכי דמי עבות. כגון דקיימי תלתא בקינא חדא. כלומר שיהו עומדים ג' עלין זה בצד זה בשורה אחת ותרי וחד עלין הדס שוטה קרו ליה. וכן בעזרא הוא אומר (נחמיה ח') צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות. היינו הדס היינו עץ עבות. הדס שוטה לסוכה. ענף עץ עבות ללולב.
הדס הגזול והיבש פסול. של אשרה ושל עיר הנדחת פסול. תנו רבנן נשרו רוב עליו ונשתיירו בו מיעוט כשר. ובלבד שתהא עבותו קיימת. ומשכחת להו באסא מצראה דקיימי שבעה שבעה טרפי בחד קינא, דאע"ג דנתרי מיניה ארבעה טרפי פיישי תלתא בקינא והוי עבות וכשר. וכתב בעל עשרת הדברות ז"ל אבל דידן מכי נפל חד טרפא פסול. תנו רבנן יבשו רוב עליו ונשתיירו בו שלשה בדי עלין לחין כשר. פירש רבינו שלמה ז"ל שלשה בדין. ובכל בד שלשה עלין לחין. דבבציר משלשה לא הוי עבות. אמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד, כלומר שיהו העלין הלחין בראשי הבדין, אבל באמצען לאו הדר הוא. כתב בעל עשרת הדברות ז"ל, ומסתברא תחלתו כסופו. שאם יש ג' בדי עבות בראש כל אחד ואחד כשר דלא בעינן כל שיעורה בעבות. ובשם הר' אביגדור מצאתי. נראה שנשתיירו אעלין קאי ולא אבדין. והכי קאמר אותן שלשה בדין הצריכין להיות והן הן שיעורו. אם נשתיירו בהן שלשה עלין לחים בשורה אחת בכל בד ובד כשר. ומעיקרא הוו כמה שורות בכל בד וכמה עלין בכל שורה. והשתא יבשו ונתמעטו שורות הלחות ונשתיירה שורה אחת. גם אותה שורה עצמה יבשו רוב עליה ונשתיירו בה אך ג' עלין לחין ובאסא מצראה כדמוקמא אביי למתניתא דנשרו, עד כאן דברי הרב ז"ל. ואם היו ענפי ההדס מרובין מעליו פסולה. ודוקא שחורות אבל ירוקות מינא דהדס הוא וכשר. ואדומין כשחורין דמיין. דאמר רבי חנינא האי שחור אדום הוא אלא שלקה, ואם מיעטן להני ענפי ההדס אפילו אחרי שאגדו כשר דקיימא לן לולב אין צריך אגד. ואין ממעטין ביום טוב.
<h2>דף לג.</h2>
תניא לולב בין אגוד בין שאינו אגוד כשר. תנו רבנן לולב מצוה לאוגדו עם ההדס וערבה. ואם לא אגדו כשר. ומאי מצוה, מצות זה אלי ואנוהו. ומותר לאוגדו אפילו במשיחה וחוטי זהב ובכל דבר שיהיה לנוי. ומעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות (חוטין) של זהב. כתב בעל עשרת הדברות ז"ל והילכתא מצוה לאוגדו בקשר מעליא. ואם לא אגדו ויש לו ד' המינין מברך על לולב לחודיה ברישא והדר נוטל הדס ושאר מינין לחודיהו בלא ברכה ונפיק ידי חובה, כי היכי דכי איתנהו באגודה מברך אלולב ופטר כולהו משום דכולהו על שם לולב נקראו ומצוה אחת הן. ומאן דאמר מברך על כל מין ומין לא דייק. תניא הותר אגודו אוגדו כאגודה של ירק, כלומר אינו קושר אותו ביו"ט קשר יפה. אלא אוגדו כאגודה של ירק. ומכניס ראש האגד בלולב ואינו עונבו ואינו קושרו. תוספתא. [פ"ב מי"א] לא יאגדנו ביו"ט אלא מוציא שרביט ואוגדו.
<h2>דף לג:</h2>
תנו רבנן ערבי נחל, הגדלות על הנחל. ד"א ערבי נחל שעלה שלה משוך כנחל. תניא ערבי נחל פרט לצפצפה הגדלה בין ההרים. תנו רבנן ערבי נחל אין לי אלא של נחל. של בעל ושל הרים מנין. תלמוד לומר ערבי מכל מקום. ומסתברא מדטרח הכתוב לכתוב ערבי נחל ולא כתב ערבי סתם ש"מ מצוה מן המובחר בערבי נחל. וצריך לחזור אחריהם. ואם לא מצא יוצא בשאר ערבה. כדתניא ערבי מכל מקום. או שמא יש לומר מה שכתוב ערבי נחל בא להשמיענו שדרכן להיות גדלין על המים. כדאמר ערבי נחל הגדלים על הנחל.
<h2>דף לד.</h2>
תנו רבנן אי זו היא ערבה ואי זו היא צפצפה. ערבה קנה שלה אדום עלה שלה משוך ופיה חלק. צפצפה קנה שלה לבן עלה שלה עגול ופיה דומה למגל. והתניא דומה למגל כשר. כי תניא ההיא בחילפא גילי דכשר להושענא. ומצות ערבה שבלולב הם שתי ערבות. כדתנן רבי ישמעאל אומר שלשה הדסים ושתי ערבות. ושנו חכמים ערבה גזולה ויבשה פסולה. של אשרה ושל עיר הנדחת פסולה. נקטם ראשה נפרצו עליה פסולה. כמושה או שנשרו מקצת עליה ושל בעל, כשרה. כתב בעל עשרת הדברות ז"ל ומסתברא אפילו לא נשתייר אלא עלה אחד בבד אחד כשרה, ולחומרא בעינן שלשה בדי עלין כהדס. אבל בשם הר' אביגדור ז"ל מצאתי דלא סגיא בעלה אחד.
<h2>דף לד:</h2>
וצריך להיות בלולב ג' הדסין ושני בדי ערבות כשרין. ואם רצה להוסיף בהדס שאינו עבות מוסיף. כתב בעל הלכות גדולות הדס שוטה אפילו בהדי הדס אחרינא פסול. וכתב בעל עשרת הדברות ז"ל. לא דייק לן. דכיון דמינא דהדס נינהו ליכא משום בל תוסיף, דהא עיקרא דדיקלא ללולבא פסול. ולמאן דאמר דלולב צריך אגד כי אגיד ליה בעיקרא דדיקלא לא הוי מוסיף. הכא נמי לא שנא. ורב פלטוי ורב נטרונאי ואב"ן גאות ז"ל כולהו אית להו האי סברא. ואם רצה להוסיף בין בהדס בין בערבה כשרין מוסיף וכן המנהג. ויש שמוסיפין שבעים כנגד שבעים זקנים ושבעים פרים. ויש שמוסיפין כמנין לולב וכמנין הדס. והכל לנאותן. כדתניא (שמות ט"ו) זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות נאות. בבלי, אם רצה להוסיף בהדס מוסיף. בשאר מינין אינו מוסיף ואינו גורע. ירושלמי. [עי' פ"ג ה"ד] ר' בא בר ממל בעא קומי דרבי אי נמי קומי דר' ישמעאל, מרבה בהדס מרבה בשאר כל המינים. אמר ליה מסבור את סבר על דר' ישמעאל קטום הדור, כלומר דשנים קטומין לר' ישמעאל כמאן דליתנהו דמי, ואפילו הכי רשאין לאוגדן עם הלולב. ומצאתי בשם רב האי גאון ז"ל שעבות שבלולב צריכין להיות עבות כראוי והשאר הדס שוטה. ומנין כולם ששים ותשעה דהכי מנין הדס בגימטריא. ובשם רבינו קלונימוס ז"ל מצאתי שצריכין ששים עלין בלולב לכל הפחות. כנגד ברכת כהנים שיש בה ששים אותיות. והלולב נמי על עסק ברכה הוא בא לרצות על המים. נקטם ראשו פסול. ואם נקטם ראשו ועלתה בו כמין תמרה כשר. יש מפרשין תמרה ענפה. ויש מפרשים כמין תימורת. ואם נקטם ראשו מערב יו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט. כגון שעמד במים ועלתה בו תמרה לא איפשיט. ועבדינן לחומרא. הילכך אם לא עלתה בו תמרה פסול. כן כתב בעל עשרת הדברות ז"ל. עוד כתב ורבינו אלפסי ז"ל דחה להאי מימרא. ואפילו בלא תמרה כשר, ולית הלכתא כסתם משנה דאמר נקטם ראשו פסול. דהא פסק הלכה כר' טרפון אפילו שלשתן קטומין כשר. דתניא רבי ישמעאל אומר פרי עץ הדר אחד. כפות תמרים אחד. דהא כפת כתיב חסר בלא וא"ו. ענף עץ עבות שלשה. ערבי נחל שתים. אפילו שנים קטומים ואחד שאינו קטום כשר, רבי טרפון אומר אפילו שלשתן קטומין. ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי טרפון, ואזדא שמואל לטעמיה דאמר להנהו דמזבני הושענא אשוו וזבינו ואי לא דרישנא לכו כר' טרפון. וכן הלכתא. ומדלא מקשינן ולדרוש כדמקשינן גבי קדרות בפסח. ש"מ דרבי טרפון קא בעי למצוה שלמין. ואית דאמרי למצוה הלכה כרבי ישמעאל. ופסול דקתני מתניתין לכתחלה. הא דיעבד כשר. דאשכחן בלכתחלה פסול. כגון התם נטמאו שיריה נשרפו שיריה, כמדת ר' יהושע פסול. ואוקימנא התם לכתחלה הא דיעבד שפיר דמי. ולא דייק לן דאם איתא כולהו פסולין דמתניתא כותיה. ומסתברא קטומה דפליגו בברייתא לאו בנקטם ראשו דמתניתין היא. דאי איתא כי קאמר גבי הדס נקטם ראשו פסול הוה ליה למימר בגמרא מתניתין דלא כרבי טרפון ומדסתמיה למתניתין ש"מ דברי הכל היא. ונקטם דהדס כנקטם ראשו דלולב. ואם נקטמו ראשיהן פסולין כסתם מתניתין. וקטימה דברייתא קטימה באמצע ולא בראש. כגון שנקטמו הענפים העולים בתוך שיעור הדס, דרבי טרפון לא בעי שלמין בגוף דהדס כיון שהוא שלם בראשו. ורבי ישמעאל בעי שלמין שלא יחסר כלום משיעור של הדס לא בראשו ולא באמצע. והלכה כרבי טרפון דאמר קטומים באמצע כשרין וכסתם מתניתין דנקטם ראשו פסול. ובבלי דמכשיר התם ערבה קטומה לא דייק, עד כאן דברי בעל עשרת הדברות ז"ל. ובשם הר"ר אביגדור כהן צדק ז"ל מצאתי שהלכה כר' טרפון. ואפילו שלשתן קטומים, ואפילו לא עלתה בהן תמרה כשרין. דהא שמואל בהדיא פסק הלכה כרבי טרפון.
<h2>דף לה.</h2>
תנו רבנן פרי עץ הדר. עץ שטעם עצו ופריו שוה. איזה עץ שטעם עצו ופריו שוה. הוי אומר זה אתרוג. תניא ארבעה מינין שבלולב. כשם שאין פוחתין מהם כך אין מוסיפין עליהן. לא מצא אתרוג, לא יביא לא פריש. ולא רמון. דזימנין דמשכח ולא יחזור אחריו למצוא האתרוג. ויביא פריש או רמון. ונפיק מיניה חורבה. תנן התם אתרוג הגזול והיבש פסול. של אשרה ושל עיר הנדחת פסול. עלתה חזזית על מיעוטו. ניטל עוקצו. ניקב ולא חסר כל שהוא כשר. אתרוג כושי פסול. ניטלה פטמתו. תני רבי יצחק בן אלעזר ניטלה בוכנתו. פירש רבינו שלמה ז"ל בוכנתו היינו ראש האתרוג לפי שהוא חד ועשוי כעין בוכנא. זהו לשון מורי הזקן רבינו יעקב ז"ל. אבל רבינו יצחק הלוי ז"ל היה מפרש פטמתו ועוקצו שניהן בזנב. עוקצו שניטל העץ מה שחוץ לגומא שבאתרוג כשר. פטמתו שניטל העוקץ מתוך האתרוג הוי חסר ופסול. והיינו דתני רבי יצחק בן אלעזר בוכנתו מה שנכנס בתוך האתרוג כבוכנא הנכנס ומכה באסיתא. ולשון רבינו יעקב ז"ל נראה לי, שלא מצינו בשום מקום פטמא לשון עוקץ. כל זה לשון רבינו שלמה ז"ל. וכן מצאתי בשם הרב ר' אליעזר ממי"ץ ז"ל. וכן פירש רבינו גרשום ז"ל. פטמתו, שושנתו מה שבראש האתרוג. ניטלה בוכנתו. שהפטמא נכנסת באתרוג כבוכנא באסיתא. ואם ניטלה הפטמא כולה שנשרשה מן האתרוג. היינו שניטלה פטמתו דתני במתניתין. ועוקצו פירוש זנבו. וכן פירש רבינו נתן בעל הערוך ז"ל. וכן פירשו גם רבינו ישעיה ז"ל. ירושלמי [פ"ג ה"ו] ניטלה פטמתו. תמן אמרי שושנתו. יצחק בן חקולא אומר פיקא. ורבינו יצחק פאסי ז"ל אומר פטמתו דד של אתרוג והוא חוטמו. כדתנן פטמא של רמון והוא שושנתו. ופירוש בוכנתו הוא קצה עץ הנתון באתרוג שהוא תלוי בו באילן ובעיקר העץ סביבותיו כמין אסיתא והעץ יוצא ממטה ממנה ונמצא העץ בתוכו כמו בוכנא באסיתא. ואם נעקר העץ שהוא בוכנתו מעיקרו ולא נשתייר ממנו בתוך האסיתא כלום. נמצא מקומו כמין גומא שהיא כאסיתא ולפיכך פסול. ואם נחתך העץ מלמעלה כמעט. ונשתייר ממנו כל שהוא בתוך האסיתא כשר. וזהו ניטל עוקצו כשר.
<h2>דף לה:</h2>
עלתה חזזית על מיעוטו כשר. אמר רב חסדא דבר זה רבינו הגדול אמרו המקום יהיה בעזרו. לא שנו אלא במקום אחד. אבל בשנים ובשלשה מקומות הוה ליה מנומר ופסול. אמר רבא ובחוטמו אפילו כל שהוא פסול. פירש רבינו שלמה ז"ל בעובי גובהו שמשפיע משם ויורד לצד ראשו אפילו כל שהוא פסול. לפי שנראה שם לעינים יותר משאר מקומות שבו. שבאותו עובי אדם נותן עיניו. בעי רבא נולדו באתרוג סימני טריפה כגון שנשפך כקיתון ולא קיימי סימפוניה כדאמרינן לגבי ריאה. ולא איפשיט. ופסק בעל עשרת הדברות ז"ל דאזלינן בהא לקולא וכשר. תניא אתרוג תפוח. סרוח. כבוש. שלוק. כושי. לבן. מנומר. פסול. אתרוג כדור פסול. ויש אומרים אף התיום. גידלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת פסול. ודוקא כמין בריה אחרת פסול. אבל כמין ברייתו כשר. ואע"ג דעבדי דפי דפי. כושי פסול. והתניא כושי כשר. לא קשיא הא לן והא להו. פירש רבינו שלמה ז"ל לעולם מתניתין כושי עצמו פסול. ולא קשיא. מתניתין לבני ארץ ישראל שרחוקין מארץ כוש ואין רגילין בהן. ברייתא לבני בבל שקרובים ורגילין בהן. איתמר אתרוג שנקבוהו עכברים. אמר רב אין זה הדר. איכא דאמרי אמר רב אף זה הדר, דהא רבי חנינא מטביל ביה ונפיק ביה. וביום שני מיירי. איכא מאן דפסק כלישנא בתרא דרב. דהא ר' חנינא מטביל ביה ונפיק ביה. ורבינו האי גאון ז"ל פסק כלישנא קמא דאמר אין זה הדר משום דמאיס. ושיעור אתרוג קטן כביצה. ואתרוג גדול כדי שיאחוז אחד בשתי ידיו. ומסתברא שגם הלולב יאחוז בשתי ידיו עם האתרוג. שהרי אין לו ליטול הלולב בפני עצמו והאתרוג בפני עצמו. וארבעה מינין הללו מעכבין זה את זה דכתיב (ויקרא כ"ג) ולקחתם לכם. לקיחה תמה בעינן. והני מילי שאין לו כל המינין הללו ארבעתן. אבל יש לו כל המינין הללו אין מעכבין ואע"פ שנטלן זה אחר זה יצא. כמו שכתבנו למעלה. ואמר רבא הדס של מצוה אסור להריח בו. מאי טעמא הדס דלריחא עביד. כי קא מקצי ליה מריחא קא מקצי ליה. ואתרוג של מצוה מותר להריח בו.
נקלף. אמר רבא דאיגליד כאהינא סומקא כשר. והתנן נקלף פסול. לא קשיא הא בכולו. הא במקצתו. רבינו גרשום ורבינו שלמה ז"ל פירשו בכולו פסול. במקצתו כשר. יש מפרשין במקצתו פסול משום דמיחזי כמנומר. ניקב. תני עולא בר חנינא ניקב נקב מפולש במשהו. שאינו מפולש בכאיסר. פירש רבינו שלמה ז"ל דאניקב ולא חסר כל שהוא קאי. דמכשיר תנא דמתניתן ואתא האי למימר דאם מפולש הוא מצידו לצידו פסול כניקב כל שהוא ואפילו בשל מחט. ונקב שאינו מפולש בכאיסר. אם רחב בכאיסר פסול ואע"פ שלא חסר כלום. כגון שתחב בו יתד עבה. ומתניתין דחסר כל שהוא בפחות מכאיסר ובמפולש. ורוב הגאונים ז"ל פירשו דאניקב וחסר כל שהוא קאי. ואם ניקב נקב מפולש וחסר כל שהוא פסול. נקב שאינו מפולש. חסר כאיסר פסול. לא חסר כאיסר כשר. ונקב מפולש במחט ולא חסר כל שהוא כשר. וכן מצאתי בשם בעל היראים ז"ל.
<h2>דף לז:</h2>
ומנהג לברך על הלולב בעמידה. מצאתי שמפרש הטעם בתשובת הגאונים ז"ל. דילפינן לקיחה לקיחה מאגודת אזוב. כתיב הכא ולקחתם לכם וכתיב התם (שמות י"ב) ולקחתם אגדת אזוב. מה להלן בעמידה. אף כאן בעמידה. ובלקח טוב מפרש דילפינן לכם לכם מספירת העומר. כתיב הכא ולקחתם לכם. וכתיב התם (ויקרא כ"ג) וספרתם לכם, וספירת העומר בעמידה. דכתיב (דברים ט"ז) והחל חרמש בקמה. אל תקרי בקמה אלא בקומה. והיכן היו מנענעין. בהודו לה' כי טוב תחלה וסוף. ובאנא ה' הושיעה נא. ומצאתי שיש נותנין סימן לדבר (דה"א ט"ז) אז ירננו עצי היער וגו'. הודו לה' כי טוב וגו'. ואמרו הושיענו וגו'. כלומר בהודו ואנא ה' הושיעה נא ירננו עצי היער. והוא הנענוע. כיצד הוא מנענע. כדאשכחן לגבי שתי הלחם ושני כבשי עצרת. כיצד הוא עושה. מניח שתי הלחם על שני כבשים ומניח ידו תחתיהן ומניף. ומוליך ומביא ומעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו. אי נמי מוליך ומביא לעצור רוחות רעות. מעלה ומוריד לעצור טללים רעים. אמר רבא. וכן ללולב. כתב בעל עשרת הדברות ז"ל מדלא אדכר נענוע בברכה. ש"מ עיקר נענוע בהלל הוא. ומי שאין לו לולב בשעת ההלל מנענע בברכה. (כדתנן) [כדתניא] השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע, לולב ומנענע. והתם שלא בשעת התפלה קאמר. והמוליך לצפון ולדרום דעת חיצוני הוא. עוד כתב ומסתברא הוא הולכה והבאה הוא הנענוע. דהא אמר רבא וכן ללולב. ואין צריך נענוע שדרה ועלין. ובשאלה לרב האי גאון ז"ל, מצאתי לכמה גאונים. כי אין הנענוע אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד כו'.
ומצות נטילתו של לולב בימין שהרי הן שלש מצות. ואם החליף יצא. אך מצוה מן המובחר ליטול לולב בימין ואתרוג בשמאל. ועל ברכת הלולב מצאתי בשם בעל היראים ז"ל. וכי מברך צריך לברך בעודו מונח לפניו קודם שיטלנו. דכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. ואי לאחר שיטלנו. משנטלו יצא בו. ובעל עשרת הדברות ז"ל כתב על הברכה אמרו הראשונים כגון רב עמרם. ורב שלום. ורב סעדיה. ורב נסים. דחיישינן לדר' אמי כיון דאגבהיה נפק ביה. וכי מייתי לולב לבי כנישתא לא לינקטיה כי היכי דבעי מינקטיה בשעת מצוה. אלא אי אית ליה ינוקא מייתי ליה. ואי לא, מהפיך ביה. אי נמי נקיט ליה שלא כדרך גדילתו. ורבינו [האי] נשאל על זה, ונראה מדבריו כי עיקר הברכה בשעת הגבהה. וצריך לברך על כל פעם ופעם ברכה. ואם ברך פעם אחת אין ממחין בידו. ובשאר הימים אינו מברך אלא פעם אחת. ונהגו לברך פעם אחת אפילו ביו"ט ראשון בשעת ההלל. ואותה מתכוונין לשם מצוה וקודם לכן חיבוב מצוה הוא. והא דאמרינן מדאגבהיה נפק ביה במתכוין לצאת, או במוציאו לצאת. אבל גמר בלבו לחבבו ולנטלו לא יצא, דאי לא תימא הכי המטלטלו ממקום למקום הכי נמי דנפק. וקבלו לנענעו בשעת ברכה. ומתניתין דשייריה. כי היכי דלא מדכיר בשופר תקיעה מיושב אלא תקיעה בשעת תפלה. ונטילת לולב עיקר הנטילה. ונענוע דרבנן הוא. דומיא דביעור חמץ מן התורה ובדיקה דרבנן. ומברכין על הביעור ולא על הבדיקה. וכן קבלו דור אחר דור. ואבות העולם. רב פלטוי ובעל הלכות גדולות פסקו כך והורו לברך ולנענע. ומסתברא כיון שמצות לולב כל היום אע"ג דאגבהיה מברך על נטילת לולב. ועובר לעשיתן דקאמר. למעוטי אחר עשייתן. וכל שעה שעוסק בה מברך, כי היכי דמברך אסוכה בשעת קדוש. דהא פרכינן למאן דאמר על (להבא) [מעיקרא] משמע מהא דתניא נטלו לצאת בו מברך על נטילת לולב. ומשני שאני התם דמדאגבהיה נפק ביה. ואפילו [לא] קדים ובריך. ואמאי והא עובר לעשייתן בעינן, אלא לאו ש"מ אפילו אגביה קודם לעשייתן קרינן ביה. ואפילו נטלו להוליכו לבית הכנסת ויצא בו מברך. דהא הכא נטלו ויצא בו מיבעי ליה. ואיידי דתנא (לצאת) [לישב] תנא (לישב) [לצאת]. מיהו יצא בו מברך על נטילת לולב. הכא נמי ל"ש. ועוד כיון דאיכא נענוע מדרבנן עובר לעשייתן קרינא ביה. ורבינו יעקב ז"ל אמר עיקר הברכה לאחר נטילה היא. ואי קודם נטילה דלמא פשע וברך לבטלה. ואי תפיש ליה בשמאל נפיק מיניה חורבה. וסברי מצוה הכי איתא. ולא כולי עלמא גמירי. ואין לשנות. וכן מנהג בקידוש ובמילה.
<h2>דף לח.</h2>
כתב בעל עשרת הדברות ז"ל מי שבא בדרך ואין בידו לולב. כשיכנס לביתו נוטלו על שולחנו. ואם לא נטל שחרית. יטול בין הערבים. שכל היום כשר ללולב. תניא נמי הכי השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע. לולב ומנענע.
<h2>דף מא:</h2>
תנו רבנן ולקחתם לכם ביום הראשון וגו'. ולקחתם שתהא לקיחה זו ביד כל אחד ואחד. לכם משלכם. להוציא את השאול ואת הגזול. מכאן אמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביו"ט ראשון של חג בלולבו של חבירו. אלא אם כן נתנו לו במתנה. אמר רבא (שצריך לומר) אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי. נטלו ויצא בו. החזירו יצא. לא החזירו לא יצא. ירושלמי [פ"ג ה"י] רב אחא ברבי יעקב. כי הוה יהיב אתרוגא לבריה אמר לו לכשתזכה בו ובמצותיו החזירהו לי. וכתב בעל עשרת הדברות ז"ל. ומסתברא כיון שהמקבל מתנה יודע שהנותן אינו נותן לו במתנה גמורה. שהרי צריך לו עדיין לצאת בו שאין לו לולב אחר. אינו צריך לפרש לו על מנת להחזיר. אלא נותן לו סתם. והמקבל מקבל סתם ומחזיר סתם. ואינו צריך תנאי. ואתרוג ולולב שיש לבני הכנסת אין יוצאין בו אלא אם כן נותנין חלקם כולם מתנה זה לזה. ומסתברא שמי שאין לו לולב ורוצה לצאת בלולבו של חבירו. טוב לברך עליו ולצאת בו תחלה בעל הלולב. שמאחר שיצא בו שוב אינו צריך לבו ביום. והרי הוא יכול לתנו במתנה גמורה בלא תנאי ובלא על מנת להחזיר. אלא מתנה סתם כשאר מתנות דעלמא. ובזה הענין יכולין לצאת בו כל בני הכנסת. וכן ראוי לעשות. מצאתי בשם הגאונים ז"ל מעשה באחד שלא נתן דמי הלולב והאתרוג לגבאי כמו שאר הקהל. ונתן לו מורי חלקו במתנה על מנת להחזיר. ולאחר שיצא בו החזירו לו. ואמר מורי שמתוך שהוא זוכה בו יכול לזכות לכל מי שירצה. דמיגו שנעשה כמו שהכל שלו לענין לצאת בו ידי חובתו. יכול לתנו לאחרים שיצאו בו. שנו חכמים קטן היודע לנענע חייב בלולב. אמר רבי זירא לא ליקני איניש לולבא לינוקא ביומא קמא. דינוקא מיקנא קני אקנויי לא מקני. ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו.
תניא אמר ר' אלעזר בר' צדוק כך היה מנהגן של אנשי ירושלים. אדם יוצא מביתו ולולבו בידו. נכנס לבית הכנסת ולולבו בידו. קורא את שמע ולולבו בידו. מתפלל ולולבו בידו. קורא בתורה ונושא את כפיו. מניחו על גבי קרקע. לבקר חולים ולנחם אבלים לולבו בידו. נכנס לבית המדרש משגרו ביד בנו. ביד עבדו. ביד שלוחו. ירושלמי [פ"ג הי"א] כך היה מנהגן של אנשי ירושלים. אדם הולך לבית הכנסת ולולבו בידו. עלה לשאת כפיו ולקרות בתורה נותנו לחבירו. הניחו לארץ אסור לטלטלו. אמר ר' אבון זאת אומרת שאסור בהנאה. בספר שבולי הלקט. שיש מוכיחין דמכי נפיק איניש באתרוגא והניחו. אסור לטלטלו ולא אישתרי אלא למצותו. ואחרי כן אסור כדין כל מוקצה. וליתא דהא יכול לאכול ממנו אחרי שברך עליו ביום ראשון. דהא רבי חנינא מטביל ביה ונפיק. ואם יכול לאכול ממנו היאך הוא מוקצה. אי נמי יש לומר דמה שאמר בירושלמי הניחו לארץ אסור לטלטלו. אלולב ואשאר מיינן קאי אבל האתרוג עצמו איני רואה בו איסור כלל.
<h2>דף מב.</h2>
ומותר ליתן הלולב במים ביום טוב כדי שלא יכמוש. כדתנן מקבלת אשה מיד בנה. מיד בעלה. ומחזירתו במים כדי שלא יכמושו. ר' יהודה אומר בשבת מחזירין. כלומר ממקום שנטלוהו. אבל אין מוסיפין בו מים. כל שכן שאין מחליפין. וביום טוב מוסיפין. אבל אין מחליפין. ובמועד מחליפין. פירש רבינו שלמה ז"ל מצוה להחליף, וטעמא כדי שלא יסריחו.
קטן היודע לנענע חייב בלולב. ירושלמי לא אמרו בקטן אלא לחנכו במצות. כתב בעל עשרת הדברות ז"ל. ומסתברא שיוצא בלולבו של חברו.
<h2>דף מב:</h2>
וארבעה מינין הללו אין דוחין את השבת. לא ביו"ט הראשון ולא בשאר הימים. ואע"ג דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון. הני מילי במקדש. אבל בגבולין לא דחי ליה שבת. ואע"ג דבקיאי אנן בקביעא דירחא, גזירה שמא יטלנו מי שאינו בקי וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ברשות הרבים. והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגילה.
<h2>דף מו.</h2>
תנו רבנן העושה לולב לעצמו אומר ברוך שהחיינו. נטלו לצאת בו אומר בא"י אמ"ה אקב"ו על נטילת לולב. ואינו מברך ליטול כדרך שמברך בסוכה לישב בה. כתב בעל עשרת הדברות ז"ל ואיכא דסמכי אפיסקא דרב יהודאי ז"ל דאמר בין העושה סוכה בין העושה לולב סגיא ליה בכסא. ולא צריך למימר זמן ביום ראשון שבלולב. ובטיל מנהגא. ומנהגא דילנא לברך זמן בלולב ושופר. ואין לשנות. ואין מברך על הלולב אלא פעם אחת ביום. ואינו דומה לתפלין שמצותן כל היום. וכן סוכה שמצותה כל שעה שנכנס בה לאכילת קבע. אבל לולב אין מצותו אלא פעם אחת ביום. ובמדינה לא היה לולב ניטל אלא יום אחד. שנאמר (ויקרא כ"ג) ולקחתם לכם ביום הראשון. אבל משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש. ואע"פ ששאר הימים תקנה. מברך על הלולב כל שבעה כדרך שמברך על הסוכה אקב"ו. והיכן ציונו מלא תסור. אי נמי משאל אביך ויגדך. ואינו מברך אלא על הלולב ולא על שאר המינין. מאי טעמא הואיל ומינו גבוה מכולם. עד כאן מלשון בעל עשרת הדברות ז"ל.
